כמה מפתיע אבל אלה העובדות. אביעד נכנס לעשיה ציבורית כבר מגיל צעיר מאד. הוא הפך כתובת לכל דורש. מבקש תמיד לעזור. הייתה לו יכולת מדהימה ליצור קשר עם אנשים פשוטים, ועם שרים. לדחוף עוד ועוד פרויקטים לטובת הציבור. הייתה בו יכולת מופלאה לעבור כל מכשול. בירוקרטי או בין אנשים. ידע לאבחן במהירות היכן מונחת הבעיה ולפתור אותה. לסול מסילות לליבות בני אדם, להקשיב, לשכנע, למצוא את הדרך הנכונה שתוביל להשגת המטרה הסופית והכל בדרכי נועם, שכולם יהיו מרוצים.

כך מצא זמן גם לעבוד וגם לדחוף כחבר מזכירות את תכנון שכונת הבננה ואת בריכת הישוב, ועוד פרויקטים. וכך הלך להקים שכונה חדשה בגבעה בה הוא גר, הביא מנופים ובאגרים, והזיז הרים. גולת הכותרת הייתה בית הכנסת שאותו הוא בנה תוך כדי שנת המלחמה. חודש לפני שהכניסו לתוכו ספר תורה הוא הביא 13 פועלים לשבוע והקפיץ אותו לרמה של כמה חודשי עבודה קדימה. חברי הגבעה קראו לו 'המנוע'. איזה הספק לאיש אחד. מה שאנשים לא מספיקים שנים רבות הוא עשה בימים.

אביעד האמין בכל מאודו בגאולת ישראל ושאיפתו הגדולה הייתה לתרום באופן משמעותי להשגת מטרה זו. לאחר שנולד חגי בנו הבכור הוא החליט עם שיר להתגייס לגולני. הוא הגיע לבקו"מ ביום הגיוס עם חגי על הידיים ונתפס בעדשת המצלמה אשר תיעדה את המעמד בעיתון. הוא אמר: 'ברור לי שתהיה מלחמה בזמני, ואם יש מלחמה אין מצב בעולם שאני לא שם'. הוא לא יצא כשש אלי קרב, אלא בכובד ראש מתוך הבנת גודל השעה וגודל המשימה.